הלכות תפילת הדרך – עיונים בהלכה

וקָנֶה לך חבר-חלק אורח חיים-סימן סב

בדין שיעור פרסה גבי תפלת הדרך וברכת הגומל

תפילת הדרך אינה רק הדאגה לשמירה מסכנה, אלא רשות ושיתוף השכינה ביציאה לדרך ובקשה לשלמות הדרך.

והיא מגמרא ערוכה במסכת ברכות (כט.) דאיתא התם, אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא. מאי הימלך בקונך וצא, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זאת תפילת –הדרך ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך, מאי תפילת הדרך : יהי רצון ה' אלוקי שתוליכיני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכיני לשלום ותציליני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפילה וכ"ו אימת מצלי אמר רבי יעקב אמר רב חסדא עד פרסה. עכ"ל הגמרא.

לאור האמור יוצא איפוא שהמודד של שיעור פרסה בשיעור הדרך שמחייב בתפילת הדרך, לאו דווקא הסיכון של אויב ואורב אלא סכנה כללית ובדידות בגלל יציאה מהשיגרה והחברה ואם כן יש לברך ברכת הגומל ותפילת הדרך בשם ומלכות אם יש מרחק פרסה ואפילו שבזמן הוא קצר.

סעי' ד' – תפלת הדרך אומרה בלשון רבים, ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רכוב לא צריך לרדת.

כתב הטור מגמ' ברכות כט: היוצא לדרך יתפלל תפלת הדרך וזה נוסחה יר"מ ה' או"א שתוליכנו לשלום ותסעידנו לשלום ותסמכנו לשלום ותביאנו למחוז חפצנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותננו לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו כי אתה שומע תפלות עמך ישראל ברחמים בא"י שומע תפלה וצ"ל בלשון רבים ומעומד. וכתב הב"י מה שכתב הטור שאומרה מעומד הוא בגמ' שם ל. והיכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפילו מהלך רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי קא עביד רב חסדא אמר ליה קאי ומצלי א"ל אוקמן נמי ואצלי מהיות טוב אל תקרא רע ופירש רש"י הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך ואע"פ שמותר וכתבו הרי"ף (כ:) והרא"ש (פ"ד סי' יח) וכדברי רב חסדא עדיף טפי דהא רב ששת נמי קאי ומצלי: וכתב הב"י שהרי"ף והרא"ש לא אמרו דרב חסדא עדיף טפי אלא בדאפשר ליה כגון שבני חבורתו ממתינים לו וכעובדא דרב חסדא ורב ששת ומשום מהיות טוב אל תקרא רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך וכדרב ששת: כתב ה"ר יונה בפרק תפילת השחר (שם ד"ה ובתפלת יוצא לדרך) בתפילת יוצא לדרך נחלקו המפרשים יש אומרים שאם היה רכוב אין צריך לירד דלא עדיפא מתפילת י"ח דאמרינן דלא ירד ויש אומרים שיתכן לומר דבתפילת י"ח דצריכה כוונה יותר אמרו שלא ירד לפי שאין דעתו מיושבת עליו אבל בתפילה זו שאינה צריכה כוונה כל כך צריך לירד עכ"ל וסברא ראשונה נראית יותר:

וכ"פ מרן היוצא לדרך, יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו', וצריך לאמרה בלשון רבים, ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רוכב אין צריך לירד.

וכתב המ"ב (ס"ק יז') אומר שתולכני לשלום וכן הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכשנפטר מן המת יאמר בשלום ולא לשלום. והטעם ע' סוף ברכות בע"י בהכותב ובמהרש"א:

עוד כתב (ס"ק יח') בדיעבד אם אמר כל הנוסח בלשון יחיד יצא.

עוד כתב (ס"ק יט') צריך לומר כל הנוסח של תפלת הדרך בלשון רבים, שמתוך כך תפילתו נשמעת יותר. ובשם ספר הקנה כתבו דמילת ותנני לחן יאמר בלשון יחיד . (ובהלכה ברורה אות ט' כתב יש אומרים שעל פי הסוד יאמר ותנני לחן אולם ברוב המקומות נהגו לומר בלשון רבים ותננו לחן או ותתננו לחן).

עוד כתב (ס"ק כ') שדוקא בתפילה הקבועה לרבים צריך לומר בלשון רבים אבל כשאדם רוצה לבקש איזה בקשה בעד עצמו אין צריך להתפלל בלשון רבים. ויעסוק בתורה בדרך וכבר אמרו המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו אבל לא יעיין בהלכה דילמא אתי לאיטרודי. [תענית דף יו"ד] וכתב המ"א ואפשר דביושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים שרי אפילו עיון. עוד משמע בגמרא דהמהלך בדרך צריך להרעיב עצמו מעט כי השביעה קשה אז למעיים מפני טורח הדרך. ויזהר כל אדם שיהיה לו פת אפילו הולך במקום קרוב ובמקום דשכיח פת כי כמה פעמים שיקרה מקרות ר"ל בדרך ונכון לכל יר"ש בעת יציאתו לדרך שיקח עמו הטלית ותפילין שלו אפילו הוא נוסע למקום קרוב ודעתו לחזור היום פן יקרה איזה מקרה ויתבטל ממצוה ובעו"ה יש עוברי דרכים שאין לוקחין עמן אפילו תפילין וסומכין עצמן שבדרך ישאלו מאחרים ועונם גדול כי הרבה פעמים מצוי שעי"ז עוברים מן ק"ש ותפלה כשממתינים עד שיזדמן להם. ועוד שלוקחין תפילין ממה שבא בידם ואין מקפידים אם הקשר של ראש הוא לפי מידתו או לא:

עוד כתב (ס"ק כב') שאם אפשר לו לעמוד מלילך כשיאמרנו כגון שממתינים לו יעמוד. אך אם עיכוב עמידתו יטרידו מותר לומר במהלך או במיושב:

עוד כתב (ס"ק כג') מה שכתב מרן שלא צריך לרדת מהבמה כיון שירידתו ועלייתו טורדתו אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו שאם ירכוב הרי הוא כמהלך וה"ה ליושב בעגלה שא"צ לירד אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו:

(וכתב בהלכה ברורה אות יא' שכן הדין בנוסע במכונית לא צריך לעצור המכונית, רק מידת חסידות לעצור המכונית בצד הדרך, ולא צריך לרדת ממנה. אבל אם נוסע באוטובוס או ברכבת טוב שיעמוד בשעה שאומר תפילת הדרך).

סעי' ה' – אומר תפילת הדרך פעם אחת ביום אפילו כשעושה חניית בניים בעיר. ואם חשב ללון בלילה ונמלך חוזר ואומרה.

כתב הטור ואין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. וכתב הב"י שכן כתב הכל בו בסימן פ"ז (נו:) בשם הר"מ (תשב"ץ קטן סי' רמב) וכתב עוד (שם) אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך בו ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת:

וכ"פ מרן אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת.

וכתב המ"ב (ס"ק כד') אפילו שעדין לא סיים את הדרך ולא הגיע למחוז חפצו צריך לומר תפלת הדרך בכל יום שהולך בדרך.

עוד כתב (ס"ק כו') שאם עודנו בדרך ונח בלילה מעט באיזה מקום וממשיך לנסוע בלילה, בבוקר יאמר תפלת הדרך בלא חתימה, ואם ישן בקביעות באושפיזא יאמרנה עם חתימה . (וכ"כ בהלכה ברורה אות יב' אם אינו לן בעיר כדרכו, וכגון שנוסע באניה או רכבת כמה ימים, בתחילת דרכו יאמרנה עם חתימה ובשאר ימים יאמרנה בלא חתימה).

ובביה"ל (ד"ה צריך לחזור) כתב שלדעת הגר"א שדין תפלת הדרך דומה לברכות התורה לכן אם לן בלילה בקביעות ומשכים להמשיך בדרכו קודם שיאיר היום יאמר תפלת הדרך אף שעדיין לא האיר היום. אבל לפמ"ג לא יאמרנה עד שיאיר היום. וכתב הביה"ל שאם יזדמן שלא יוכל לומר כשיאיר היום כגון שיהיה אז סמוך לפרסה לביתו מוטב שיאמרנה קודם שהאיר היום כנלענ"ד לכאורה: (וכ"כ בהלכה ברורה אות יב').

סעי' ו' – ישתדל לאמר תפלת הדרך אחר איזה ברכה כדי שתהיה ברכה הסמוכה לחברתה.

כתב הטור מתוספות פסחים קד: ד"ה כל, ומה שאינה פותחת בברוך פר"י לפי שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים ומפני שיש בה אריכת דברים חותמין בה בברוך והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחבירתה. וכתב הב"י זה לשון הכל בו בסימן פ"ז שאלו אל הר"מ נ"ע למה תפילת הדרך חותמת בברוך הואיל ואינה פותחת בברוך והשיב שהוא סומך אותה לעולם לאחת מן הברכות הפותחות בברוך כגון לאחת מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה ע"כ. וה"ר יונה כתב בריש ברכות (א. ד"ה אלא) דטעמא משום דכל ברכה שבמקומה היא סמוכה לחברתה כשאומר אותה בפני עצמה אומרה כמו שהיא במקומה שחותמת ואינה פותחת ותפילת הדרך נמי כיון שבתפילת י"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה לחברתה לא חיישינן להכי:

וכ"פ מרן הר"מ מרוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה.

וכתב המ"ב (ס"ק כז') שהר"מ מרוטנבורק שהיה מסמיך את תפלת הדרך לברכות השחר צריך לומר שזה באופן שהיה יוצא לדרך קודם התפלה, שהרי צריך לומר את תפלת הדרך כשהוא בדרך.

עוד כתב (ס"ק כח') ואם הולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה איזה דבר ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר ובמקום שאין יכול לעשות כ"ז כגון שאין לו על מה לברך וגם הוא יושב בעגלה בין אנשים ואינם רוצים להמתין עליו עד שירד ויעלה אעפ"כ מותר לומר תפה"ד דכמה ראשונים סוברים דתפה"ד אין צריכה שתהיה סמוכה לחברתה עיין בטור וב"י נוהגין ליטול רשות מהגדולים ומתברכים כשהולכים בדרך. ויש סמך ממ"ש חז"ל נמלכין בסנהדרין ופרש"י נטלו רשות כדי שיתפללו עליהם. ויכנס בכי טוב ויצא בכי טוב והיינו בשחרית בנץ החמה ובערבית תחילת השקיעה דשמא יפול באחת הפחתים וע"כ כשהוא סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים יכול לילך שם בלילה אם אינו הולך יחידי שאין לחוש למזיקים:

סעי' ז' – אומרה אחר שיצא מהעיר, ואם לא אמרה והגיע תוך פרסה סמוך לעיר יאמרנה בלא ברכה, וכן אם כל הדרך פחותה מפרסה יאמרנה בלא ברכה.

בברכות ל. אימת מצלי אמר רב חסדא משעה שאחז בדרך ועד כמה אמר רב חסדא עד פרסה ופירש רש"י ועד כמה זמנה להתפלל עד פרסה אבל לא לאחר שהלך פרסה ובה"ג (ברכות סוף פ"ד) מפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו וכתב הרא"ש (סי' יח) ונראה פירוש הלכות גדולות עיקר אם יש לו עדיין ללכת הרבה למה לא יברך אבל כשיש לו ללכת פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה ואין צריך לברך וה"ר יונה (כ: דיבור ראשון) כתב שהפירוש הנכון הוא דעד כמה הוי אחיזת הדרך להתפלל אותה לכתחלה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אחר כך על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך: והטור כתב כפירוש בה"ג והרא"ש, ויש לומר אותה שהחזיק בדרך ואין לאומרה אלא א"כ יש לו לילך פרסה אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך ואם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה משם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. וכתב הב"י מה שכתב הטור שבפחות מפרסה וכן אם נכנס תוך פרסה סמוך לעיר יאמרנה בלא ברכה. כן כתבו הכל בו והגמ"י בשם סמ"ק. (והגם שהכל בו והסמ"ק פרשו כרש"י שרק בפרסה הראשונה אומרה בברכה ואחר פרסה יאמרנה בלא שם ומלכות, עכ"פ למדנו שמה שאמרה הגמ' עד פרסה אומרה הכונה אומרה בשם ומלכות, ובלא שם ומלכות יכול לאומרה בכל אופן).

עוד כתב הב"י כתב ה"ר יונה (כ: דיבור ראשון) שיש מקשים על פירוש בה"ג דבדרך פחות מפרסה אינו צריך להתפלל תפילה זו מדאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת סכנה ותירץ דאפשר דההיא דירושלמי לא בקרוב לעיר מיירי אלא בהולך בדרך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת סכנה: (ולפי"ז לכאורה בימינו שהכבישים הבין עירוניים בחזקת סכנה לא שנא סמוך לעיר לא שנא רחוק מהעיר, הוי כהולך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת סכנה ויצטרך לברך אף פחות מפרסה. ואולי צ"ל שהתקנה היתה לברך רק במקום סכנת ליסטים וחיות רעות שהיא רק בפרסה רחוק מהעיר. ויש לעיין עוד לפי מה שכתב הרא"ש שבפחות מפרסה קרוב לעיר לא הוי מקום סכנה א"כ כשהולך מעיר לעיר צריך שיהיה מרחק של שתי פרסאות ויותר כדי שיוכל להגיד תפילת הדרך בברכה, כיון שפרסה סמוך לעיר שיצא ממנה לא הוי מקום סכנה, וכן פרסה סמוך לעיר שנכנס בה לא הוי מקום סכנה, אלא רק מה שבין שתי הפרסאות אלו, ומה שכתב הטור ומרן שאין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה. צ"ל שלא הולך לעיר אלא לכפר או שדה וכיוצ"ב. שוב אמרתי שאפשר לפרש לשון הרא"ש פחות מפרסה קרוב לעיר לא הוי מקום סכנה, פירוש לא הוי מקום חשוב מחמת גודלו כדי להצריכו תפלת הדרך, ולעולם כל שיוצא מחוץ לעיר מיד נכנס למקום סכנה, רק כדי לברך צריך שילך פרסה במקום סכנה שבזה יש יותר סיכוי שיפגע חלילה. ולפי זה מיושב מה שהקשו על בה"ג מהירושלמי דלעולם כל הדרכים בחזקת סכנה ואפילו סמוך לעיר, אבל כדי להתחייב בתפילת הדרך צריך שילך בדרך שיעור פרסה. ונ"מ כשהולך שיעור פרסה מחוץ לעיר אבל בדרך יש ישובים הקרובים לדרך שהולך בה, צריך לברך כיון שהולך מחוץ לעיר שיעור פרסה והוא מקום סכנה. ועיין בביה"ל לקמן ד"ה ואין לאמרה שנסתפק בזה).

עוד כתב הב"י והרמב"ם לא הזכיר תפילת הדרך אלא שכתב בפ"י מהלכות ברכות (הכ"ה) שכשיצא מן העיר בשלום יאמר מודה אני לפניך יי' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמיכני לשלום ותצילני מכף אויב ואורב בדרך ע"כ ויש לתמוה למה לא הזכיר בה חתימה וגם למה לא כתב דמצלי לה משאחז בדרך עד פרסה:

וכ"פ מרן אומר אותה אחר שהחזיק בדרך; ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה) (רש"י והר"י), ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.

וכתב המ"ב (ס"ק כט') החזיק בדרך הוא שיצא מעיבורה של עיר דהיינו שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר לאחר שכבר כלו כל הבתים. והט"ז מתיר אפילו בתוך העיר אבל לא"ר ופמ"ג לא יעשה כן ובדיעבד יצא. ובאופן שיצא לדרך ולן באיזה עיר ובבוקר ממשיך בדרכו כיון שכבר החזיק בדרך יכול לומר תפלת הדרך כשממשיך את דרכו גם בתוך העיר. ועיין בסימן רל' סעי' א' שאם נכנס לכרך ולן שם ובבוקר ממשיך את דרכו כשיוצא מהכרך צריך לומר מודה אני לפניך וכו' שהוצאתני מכרך זה לשלום וכו'.

עוד כתב (ס"ק ל') דוקא אם יש לו לילך פרסה מברך כיון שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה אז יש לברך תפה"ד בכל גווני. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה [א"ר] ולפ"ז גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפה"ד אפילו אם נוסע רק פרסה . (ובהלכה ברורה אות טז' שיעור פרסה היינו שישהה בדרכו מחוץ לעיר שבעים ושתיים דקות). ולפ"ז יש לזהר לכתחילה תיכף כשמתחיל לנסוע לברך ברכת תפה"ד וכמו שכתב הרמ"א בסמוך דלכתחילה יהדר תוך פרסה ראשונה ובדיעבד יברך עד לבסוף כ"ז שיש לו עדיין פרסה אחת ליסע על המסילה: (ויש לעיין לדידן שחוששים לדעה ששיעור פרסה היינו זמן שבעים ושתיים דקות כנ"ל בהלכה ברורה, א"כ אם הגיע לתוך שבעים ושתיים דקות נסיעה לפני הכניסה לעיר נחשב שהוא פרסה סמוך לעיר שאומרה בלי ברכה. וצ"ע).

עוד כתב (ס"ק לא') פרסה היא שמונה אלפים אמה, דמיל הוא אלפים אמה ופרסה הוא ד' מילין:

עוד כתב (ס"ק לב') כיון שההולך פחות מפרסה לא אומר תפלת הדרך, לכן כשאחד בא מן הדרך בתוך פרסה מנהג העולם שלא ליתן לו שלום דאין זה מקרי בא מן הדרך דהא אין אומר תפילת הדרך:

עוד כתב (ס"ק לג') אם נכנס תוך פרסה סמוך לעיר לא אומר תפלת הדרך בברכה אפילו לא מסיים נסיעתו בכניסה לעיר, ורוצה למחר להמשיך נסיעתו מחוץ לעיר עוד כמה פרסאות. ובביה"ל (ד"ה ואין לאומרה) נסתפק באופן שהולך ונוסע ותוך כדי נסיעתו נכנס לתוך עיר או סמוך אליה בתוך פרסה, אע"פ שכל משך נסיעתו יותר מפרסה עכ"פ כשנכנס לתוך העיר או סמוך אליה לא היה במקום סכנה ואין כאן רצף של פרסה במקום סכנה, האם נצרף שני החלקים שנסע במקום סכנה ויאמרנה בברכה או לא. וצ"ע. ואם לן בעיר שנכנס אליה וממשיך דרכו למחרת ודאי שנחשבת לנסיעה חדשה וכמ"ש מרן ויאמרנה בלא ברכה.